ייעוץ ניהולי
מייד אין יזראל
התעוררות הייצור המקומי יכולה לפתוח הזדמנויות עסקיות רבות וחשובה לביטחון התזונתי, הכלכלי והלאומי של ישראל, אבל מנגד, גם מחייבת ניהול סיכונים קפדני
מאז סגירת מפעל הסוכר האחרון בישראל בשנת 2018, אנחנו תלויים לגמרי בייבוא סוכר מחו”ל. אם נרצה קצת מתיקות כחול-לבן במקרה שייסגרו הגבולות, שיבואנים יתקשו להגיע להסכמים על יצרנים בחו”ל או שנושפע מחרם על ישראל – ספק אם יהיה לנו את כוח האדם המיומן, את הידע המקצועי לזקק סוכר או את התשתית הארגונית להקים מפעל ולעשות זאת בעצמנו. ולמרות החקלאות המקומית שאנו אוהבים להתגאות בה – גם אין לנו גם גידולים של סלק סוכר.
אבל הסוכר לא לבד. כשחושבים על ביטחון תזונתי מגלים שרוב החיטה ללחם, וכך גם אורז ותירס, הם מיובאים. גם חומרי הגלם לקפה ושוקולד, חלק ניכר מתצרוכת בשר הבקר וכן פירות יבשים ואגוזים. ועוד לא דיברנו על התעשייה.
ההצהרות על כלכלה אוטרקית, לצד אנטישמיות גואה ואמברגו שקט על ישראל בתחום הייבוא מצד ספקים באירופה, במדינות שכנות כמו מצריים וירדן וכן ההגבלות הנוספות שמטילה טורקיה על הסחר הימי – רק השלימו את הפאזל של המציאות הקשה בתחומי החקלאות והתעשייה שחווה ישראל בעשור האחרון. למעט התעשייה הביטחונית שפורחת, התעשייה הכבדה והחקלאות הוזנחו ונפגעו קשות, כי לא חשבו שעוד צריך אותן. אחרי הכול, כולם היו בטוחים שאנחנו כפר גלובלי אחד גדול, והכול אפשר להביא בזול ובהתייעלות מחו”ל. אך כעת, לאור המלחמה והמתיחות האזורית, אנחנו ניצבים בפני חרם אקדמי נגד חוקרים ומוסדות ישראליים, הדרה מתערוכות בינלאומיות, חוזים שמתעכבים, אי־אישור של קווי אשראי ועליות מחירים חדות שמושפעות מהיעדר תחרות בתחום הייבוא, מפני שחברות רבות החילו מדיניות של ניתוק קשרים עם ישראל בין אם מטעמי אידיאולוגיה או מטעמי תדמית ציבורית.
איפה מוצאים ידיים עובדות?
עם העסקים והמוצרים שנעלמו מהנוף הישראלי – נעלמו גם המוחות והידיים העובדות, ולהחלטה על החזרת התעשייה והחקלאות לייצור מקומי יש השלכות רחבות. בחקלאות הופסקו גידולים מסוימים כי עברו לייבא אותם מחו”ל, ואם עכשיו יחליטו שחוזרים לגדל באופן משמעותי חיטה או שעורה, לדוגמה, יכול להיות שכבר אין חקלאים, אגרונומים ואנשי מקצוע שמבינים בעולמות האלה. אותו הדבר לגבי התעשייה המסורתית. אם רוצים להקים מפעל לחרשות ברזל ייתכן שכבר לא מחזיקים בתפקידי רתכים, מלחימים ומסגרים, כי בשני העשורים האחרונים מייבאים ריהוט ביתי מחו”ל, כמו איקאה ודומיה.
על מנת להשיב את התעשיות הללו לייצור מקומי יש לגייס כוח אדם ליבתי ולהכשיר אותו, להקים את כל התשתיות הארגוניות מחדש, ובעיקר – לראות שיש עובדים בהישג יד. כי לא מספיק רק להחזיר את המקצועות, צריך להחזיר גם את הרצון לעבוד בתחומים הללו. לא בכדי המגזרים האלה יצאו לחו”ל: גם מטעמים כלכליים וגם בגלל שתרבות העבודה בישראל השתנתה, ואין ביקוש לעבודות בתחום תעשייה כבדה, עבודת כפיים ואפילו טקסטיל. ההיערכות ברמה הארגונית אמנם צריכה לכלול תשתיות תומכות של תהליכים ונהלים, מבנה ארגוני, תקינה ונהלי עבודה, אך מעל לכול – ולפני הכול – יש לעשות בחינות היתכנות של יכולת להעסיק או לייבא עובדים, ולראות איך מטפלים בהון האנושי כדי שיהיה מוכן להישאר ולעבוד במגזרים האלה.
בחמש השנים האחרונות, בהן עברנו קורונה ומלחמה, קשה לגייס עובדים אפילו לעבודות “צווארון לבן”, כך שיהיה לא פשוט לשכנע לחזור לעבוד בייצור, בתעשייה, בחקלאות – שנהפכו למקצועות פחות אטרקטיביים. לאחרונה אנו עדים לייבוא עובדים זרים לרשתות המזון, האופנה והמזון המהיר, ולצורך באלפי עובדים זרים כדי לפתור את מצוקת כוח האדם בענף ההובלה. היום כבר אין מגדלי תפוזים ציוניים של פעם. עם השינוי שעובר על שוק העבודה – יכול להיות שגם אי אפשר יהיה להשיג עובדים כדי להרים את התעשיות החדשות-ישנות.
ההזדמנויות תלויות בבעלי ההון
בעוד שישראל מובילה בפיתוח טכנולוגי, הייצור הפיזי של מוצרי צריכה חשמליים אינו מתבצע כאן. כל מכשירי החשמל הביתיים, ממקררים ומכונות כביסה ועד למיקרוגלים וטוסטרים, מגיעים מחו”ל. גם טלוויזיות, מחשבים וסמארטפונים וכל תעשיית הרכב וחלקי החילוף. בשל מחסור במשאבי טבע, ישראל מייבאת את רוב אבני הבניין של התעשייה, דוגמת דלק, נפט ופחם וכן פלדה, ברזל ואלומיניום לבנייה ולתעשייה; וכדי לסגור את רשימת הדברים שלא מייצרים בארץ ואנו מסתמכים על ייבוא בלבד, ניתן להוסיף גם ביגוד והנעלה.
מכאן, שבמוקד עומד הצורך לבחון הזדמנויות ומוצרים שניתן להחזיר לייצור ישראלי במטרה להבטיח הישרדות קיומית או לכל הפחות את היכולת להתקיים לבד בתעשיות ומוצרים שהם משמעותיים, ולספק צרכים שעשויים להיפגע בשל הדה-לגיטימציה שיש לישראל בעולם.
מַעבָר לייצור פנימי בארץ טומן בחובו הזדמנויות רבות להתפתחות עסקית הן למגזר הפרטי והן למשק כולו, בדמות ירידה באבטלה, הגדלת התוצר הלאומי והקטנת התלות הבינלאומית. אך בהיעדר יוזמה ממשלתית לתמוך, לעזור, לקדם או להקים עסקים לאור הסיטואציה שמהווה סיכון למדינת ישראל, החזרת הייצור המקומי נותרת בידיים של השוק הפרטי. וכך, עתידה של כלכלה שלמה תלוי בשאלה האם בעלי ההון מעוניינים בכלל לפנות לתעשיות כאלה. הם צריכים לבחון היבטים עסקיים של כדאיות, ביקוש וצריכה; לצד תהיות מה יקרה אם התחום יקרוס שוב ומה הסיכונים שעומדים בפניהם. אם בעלי ההון ירימו את הכפפה ויקימו מפעל ייצור, הם יצטרכו להכשיר עובדים, תהליך שיכול לארוך אפילו שנה, ומי יודע מה יקרה אז? האם המפעל יהיה עדיין רלוונטי?
יחד עם ההזדמנויות, ארגונים צריכים לקחת בחשבון את אלמנט ניהול וגידור הסיכונים ואת פוטנציאל ההפסדים בעסקים שהם אינם בטוחים מה עתידם הרחוק. עליהם לחשב היטב את הסיכון הכרוך בהקמה מחדש של עסקים, תעשיות ומוצרים שתמהיל רחב מאוד שלהם כבר לא היה בארץ בשנים האחרונות והגיע מחו”ל. על אף שהייצור המקומי הוא קריטי לביטחון התזונתי, הכלכלי והלאומי של ישראל, יש לזכור שבהינף החלטה ממשלתית אחת אפשר גם לחזור לשוק קפיטליסטי של כלכלה חופשית, שיחזיר את כדאיות הייצור אל מעבר לים.
אהבתם?
קבלו את התכנים שלנו ישירות לתיבת המייל
זאת תחילה של ידידות מופלאה (:
ממש בקרוב נתחיל לשלוח לך תכנים, נתראה באינבוקס!