ניהול פרויקטים, סביבה
פסולת והעיר הגדולה: לזרום עם הזמן
השנה היא שנת 1963, חברת פיליפס מציגה לראשונה את קלטת השמע (“קסטה”) כמדיום להקלטה ולהשמעה של מלל ומוזיקה לשימוש ביתי. את הקלטות החליף בינתיים הדיסק שהוחלף בתורו על ידי רכיבי זיכרון קטנים וקומפקטיים יותר עד שהגענו לעידן בו כל המוזיקה שאנו אוהבים מאוחסנת על גבי ענן מידע שזמין תמיד במרחק לחיצת כפתור. בכל תחומי החיים האחרים חווינו על בשרנו על התמורות המהירות – די להסתכל על המרחב העירוני שלנו בחצי המאה וקצת שחלפו מאז כדי להבין כמה השתנו החיים בעיר בתקופה הזאת.
יחד עם זאת, נראה שלפחות בתחום אחד העניינים ממשיכים כסדרם כבר למעלה ממאה שנים – פינוי הפסולת. זה אחד הנושאים הסביבתיים שנוגעים בכולנו ברמה יום יומית ותמידית. אם זה דרך הפח הביתי, שקית הזבל שאנחנו מורידים בדרך לעבודה או רכבי הפינוי המרעישים שחוסמים את הכביש בדיוק כשאנחנו הכי ממהרים. השילוב של ריכוז אוכלוסייה גבוה ושטח הולך ומצטמצם לפיתוח מוביל לצפיפות גבוהה ולייצור פסולת פר מטר רבוע שעשוי לגרום לתשתיות העיר לקרוס תחת המעמסה.
המצב צפוי להחמיר עוד יותר בשנים הקרובות. עד 2050 צפויה אוכלוסיית העולם לצמוח לכדי תשעה מיליארד בני אדם, כשיותר מ-60% מהם צפויים לחיות במרחבים עירוניים. נראה כי בעולם כל כך צפוף אין מקום לתשתיות לאצירת פסולת במרחב העל קרקעי, וברשת כבישים עמוסה גם כך תנועת משאיות פינוי, שמאופיינת בעצירות מרובות, עלולה להיות הקש שישבור את גב הגמל מבחינת עומסי התנועה.
ובחזרה לשנות ה-60, כבר אז פעלה מערכת “חדשנית” לזמנה לאיסוף פסולת באמצעות לחץ אוויר במערכת צינורות בבית חולים בשוודיה (Solleftea, Stockholm), שפועלת שם עד היום. תמורות הזמן והטכנולוגיה שהפכו את קלטת השמע לפריט היסטורי “פסחו” על תחום פינוי הפסולת, ומתוך כך, המערכת הקשישה לאיסוף פסולת בשיטה פניאומטית נחשבת גם היום לפתרון “חדשני” ופורץ דרך.
פינוי הפסולת הפניאומטי מתבצע באמצעות מערכת סגורה של צנרת תת קרקעית שמחברת כל בניין (או נקודת קצה) ומשנעת את הפסולת באמצעות יצירת תנאי תת לחץ/וואקום ישירות למרכז תפעול ראשי (טרמינל). פסולת נאספת ברמת הבניין באמצעות פירים, כאשר כל פיר מצויד בחיישנים המאותתים לחדר הבקרה על מילוי מעבר לסף מסוים, דבר המאפשר פינוי פסולת יעיל בהתאם לצורך. כך נאספת הפסולת ללא משאיות מזהמות וללא מטרדי ריח ורעש.
אם נעשה הקבלה לרגע לעולם השפכים הסניטאריים – הרי שניתן לדמות את מודל פינוי האשפה הרווח כיום לעידן של בורות הרקב והספיגה: שפכים היו נאגרים בבורות עד שאלה היו מתמלאים (או גולשים) ומרוקנים תקופתית באמצעות ביוביות/מיכליות אל אתר טיפול מתאים. בעידן מערכות הביוב המסועפות ומכוני טיהור השפכים – קשה לדמיין בניין מגורים שמתנהל ככה, בוודאי שלא עירייה או רשות מקומית. אולם ככל שזה נוגע לפסולת – העניינים נותרו כשהיו.
בעולם כיום פועלות מעל לאלף מערכות כאלה, המשרתות מגוון רחב של שימושים וייעודי קרקע: בתי חולים, קניונים, שדות תעופה, רובעי מסחר ותעסוקה, שכונות מגורים ועוד. יחד עם זאת, הדבר לא נפוץ כמו צנרות הביוב בערים מודרניות. בהתחשב בתנופת הבניה ברחבי העולם אפשר להבין את פוטנציאל התפוצה הרחב שיכול להיות למערכת כזו.
בישראל פועלת מערכת פניאומטית בשכונת נאות רבין ביבנה , בשכונת נווה זומר ברעננה התקנת המערכת לקראת סיום ומכרז לתכנון הקמה ותפעול של מערכת פניאומטית מסתיים בימים אלה בשכונת פארק הים בבת ים. בנוסף, פועלות מערכות פניאומטיות כמעט בכל בתי החולים בארץ ובמספר מגדלי משרדים, אולם מדובר במערכות שמשרתות מבנה בודד או מספר מבנים ספורים סמוכים אחד לשני.
מה מונע, אם כן, מהמערכת הפניאומטית מלהפוך לשיטת הפינוי הסטנדרטית? אפשר לחלק את החסמים המונעים מהמערכת הפניאומטית להיכנס בתפוצה רחבה יותר לשוק לשלוש קטגוריות: חסם כלכלי, חסם אנושי, וחסם תשתיתי.
עלות השקעה ראשונית גבוהה לתכנון ובעיקר להקמת המערכת הפניאומטית מפילה במקרים רבים את החלופה בשלבי תכנון מוקדמים. ראיית מחזור חיים (LCA) יכולה במקרים רבים להוכיח החזר השקעה שבא לידי ביטוי בחיסכון ניכר בעלויות התפעול של מערך הפסולת.. בשכונת Hammarby Sjöstad בשטוקהולם, שוודיה לדוגמא, הושג צמצום של כ-60% בעלויות התפעול השנתיות (20,000 משתמשים בכ-8,500 יחידות דיור). זה כמובן תלוי בפרמטרים התכנוניים הספציפיים של כל מקרה, אולם כלל האצבע מדבר על כדאיות כלכלית עולה ככל שמספר המשתמשים או נקודות הקצה שהמערכת משרתת עולה.
בעולם השמרני של פינוי הפסולת, קיימת רתיעה מלקיחת סיכונים בביצוע מהלכים שאינם מוכרים בכל הנוגע לתכנון שכונות ומתחמים חדשים. מרחב מאוכלס שלא מפונה ממנו פסולת יכול להפוך במהרה לסיוט תברואי לשוהים בו ולגן עדן למזיקים. גם סיפורי הצלחה מהעולם שמראים עמידות לאורך שנים וצורך נמוך בתיקונים וחלקי חילוף, לא מסייעים להגברת האמינות בעיני מקבלי ההחלטות.
החשש מתוספת תשתית חיונית לתת הקרקע נכונה גם לפרויקטים של פיתוח חדש וגם בשדרוג ושיפוץ מרכזי ערים או מתחמים קיימים. צורך בחפירה והנחה של צנרת פלדה בקוטר של 0.5 מ’ מייקר את עלות ההקמה ודורש תיאום תשתיות מורכב יותר, בעיקר בהיבט של שוחות בקרה למערכת הפניאומטית. דווקא את החסם התשתיתי ניתן להסיר במקרים מסוימים בהם תופסים “טרמפ” על עבודות תשתית נרחבות מעל או בתת הקרקע בכדי להטמיע גם רשתות צנרת להולכת פסולת.
בישראל אנו נמצאים בתקופה בה עומדת בפנינו הזדמנות פז להתגבר על אחד המכשולים הללו ולשפר את איכות החיים של האזרחים במדינה. בזמן שנחפרות מנהרות הרכבת הקלה בגוש דן, אושרו תוכניות לקירוי נתיבי איילון ומקודמת תכנית דומה לקירוי נתיבי בגין בירושלים, אין מנוס מהמחשבה שאולי שווה וכדאי להטמיע, לפחות בצירים המרכזיים שלאורך אותם פרויקטים, גם צנרת להולכת פסולת בשיטה פניאומטית ובכך להעלות בעוד קצת את איכות החיים של התושבים לאורך הציר.
בזמנים בהם תנופת הבנייה באה לידי ביטוי בישראל סביב הסכמי הגג השונים שמניבים לעיתים בניית ערים שלמות מייסודן, מקבלי ההחלטות והמתכננים העירוניים חייבים להוביל מהלכים ליצירת תשתיות פינוי פסולת פנאומטיות בתהליך פינוי חכם, סביבתי ומתקדם יותר. ועד שמישהו יחליט להרים את הכפפה, נמשיך לצפות במראה אוטו הזבל המוכר והאהוב, תלוי את מי שואלים.
אהבתם?
קבלו את התכנים שלנו ישירות לתיבת המייל
זאת תחילה של ידידות מופלאה (:
ממש בקרוב נתחיל לשלוח לך תכנים, נתראה באינבוקס!
